בס״ד
"הבשר תלוי בחבלים" – מן ההבנה למעשה – חלק ב
שמירת בריאות באמצעות רשת הפאשיה לאורך החיים על פי עקרונות הרפואה היהודית המסורתית
מבוא – מן החבלים אל החיים עצמם
במאמר הראשון, "הבשר תלוי בחבלים" – מערכת הפאשיה כרשת חובקת־גוף, עסקנו בשאלה מהותית: מה הם אותם "חבלים" ו"מיתרי הגוף" שעליהם מדבר אסף הרופא, ומה ניתן ללמוד מן ההקבלה בינם לבין מערכת הפאשיה המוכרת לנו מן האנטומיה המודרנית.
ראינו שהפאשיה אינה רק עטיפה של השרירים. היא רשת רציפה של רקמת חיבור החוצה את הגוף כולו, עוטפת איברים ושרירים, מלווה כלי דם ועצבים, משתתפת בהעברת כוחות ובתחושה ומקיימת קשר הדוק עם סביבת הנוזלים הבין־תאית. במונחים של הרפואה היהודית הצענו לראות בה ביטוי מוחשי במיוחד למפגש שבין יסוד העפר, המקנה יציבות, חוזק, גבול וטונוס, לבין יסוד הרוח, המביא תנועה ותקשורת, ויסוד המים, המעניק לרקמה את הלחות והרכות הנדרשות כדי שהחוזק לא יהפוך לנוקשות.
אבל אם כך הדבר, מתעוררת מיד שאלה מעשית הרבה יותר: כיצד שומרים על החבלים? אם הבריאות של השרירים, האיברים וכלי ההולכה תלויה במידה מסוימת באיכות הרשת המחברת ביניהם, הרי ששמירה על הפאשיה אינה עניין המיועד רק למי שסובל מכאב. היא חלק משמירת הבריאות עצמה.כאן מתגלה מפגש נוסף ומעניין בין הרפואה המסורתית לבין החשיבה המודרנית. הרפואה הקדומה הכירה קבוצה של גורמים שאינם חלק מן המבנה המולד של האדם, אך משפיעים יום־יום על מזגו ועל בריאותו: אוויר וסביבה; מאכל ומשתה; תנועה ומנוחה; שינה ויקיצה; פינוי והחזקה; ותנועות הנפש.
בשפה מודרנית אפשר לראות בהם גורמי אורח חיים וסביבה המשפיעים על הפיזיולוגיה שלנו לאורך זמן. אפשר אפילו לקרוא להם, בזהירות, גורמים בעלי השפעה אפיגנטית; אולם המונח המסורתי מדויק יותר לענייננו: אלה הם התנאים שבתוכם הגוף חי, מגיב, מסתגל, נשחק ומתחדש. והנה, מערכת הפאשיה מספקת לנו דרך חדשה להבין עד כמה ששת הגורמים האלה אינם רעיונות מופשטים. כולם פוגשים בסופו של דבר את הרקמה עצמה.
1 - הגוף אינו אוסף איברים – הוא רשת אחת
התובנה המעשית הראשונה היא אולי גם החשובה ביותר: אין באמת "ברך בלבד", "כתף בלבד" או "גב בלבד". כאשר אדם מגיע לטיפול בגלל כאב בכתף, טבעי להתבונן בכתף. אבל מערכת הפאשיה מלמדת אותנו שרקמות הגוף מקושרות זו לזו ברצפים מכניים ותפקודיים. שינוי במתח, בתנועה או בעומס באזור אחד עשוי להשפיע על אזורים אחרים. לכן כאב, דלקת, חולשה או הגבלת תנועה במקום מסוים אינם בהכרח בעיה מקומית בלבד. זהו בדיוק עומקו של הביטוי "הבשר תלוי בחבלים". הבשר אינו מתקיים כיחידות נפרדות; הוא תלוי ברשת. וכאשר הרשת משתנה במקום אחד, האיזון של חלקים נוספים עשוי להשתנות עמה.מכאן נובע כלל ראשון לבריאות: לטפל בגוף כרשת, ולא כאוסף של חלקי חילוף.
2 - כל שינוי מקומי עשוי ליצור תגובה מערכתית
פציעה, צלקת, עומס חוזר, חוסר תנועה או דלקת אינם מתקיימים בחלל ריק. הגוף מגיב אליהם באמצעות מערכת העצבים, זרימת הדם, מערכת החיסון, הנוזל הבין־תאי ורקמת החיבור.חלק מן התגובות הללו מורגשות וחלקן אינן מורגשות כלל.אדם יכול, לדוגמה, לשנות את צורת ההליכה בגלל כאב קל בכף הרגל. לאחר זמן משתנה העומס על הברך, האגן והגב. הכאב המקורי אולי אפילו חלף, אבל הרשת כבר למדה דפוס תנועה אחר.זוהי דוגמה פשוטה לעיקרון רחב יותר: אירוע מקומי עשוי להפוך לאירוע מערכתי.מנקודת מבטה של הרפואה היהודית, הדבר מחייב אותנו לחפש לא רק "איפה כואב", אלא איזו שרשרת של שינויים הביאה לכך שכאן כואב עכשיו.
3 - מחלה אינה רק פגיעה באיבר – לעיתים היא שיבוש ביחסים
אחת התובנות העמוקות העולות מן המאמר הראשון היא שהמחלה יכולה להיתפס לא רק כשינוי בחומר של איבר מסוים, אלא גם כשיבוש ביחסים שבין חלקי המערכת.ברפואה היהודית תואר חולי לעיתים קרובות במונחים של עצירה, קיפאון, היחלשות התנועה או שינוי במזג הטבעי. כאשר אנחנו מתבוננים בפאשיה, הרעיון הזה מקבל משמעות מוחשית: רקמה שאמורה להיות חזקה וגמישה יכולה להפוך נוקשה; שכבות שאמורות להחליק זו על זו יכולות לאבד חלק מיכולת ההחלקה; אזור שאמור להעביר עומס בצורה מאוזנת מתחיל להעביר אותו באופן שונה.לכן האיבר שבו מופיע הסימפטום עשוי להיות החוליה האחרונה בשרשרת, ולא בהכרח המקום שבו התחילה הבעיה. זה משנה את השאלה הטיפולית מ־"איך משתיקים את הכאב?" ל־"איזה שינוי במערכת יצר את התנאים שבהם הכאב הופיע?"
4 - לשמור על יסוד העפר – אך לא להפוך אותו לאבן
בדרך כלל אנו חושבים על יסוד העפר בהקשר של עצמות ושלד. אולם מן הדיון בחבלי הגוף עולה תמונה רחבה הרבה יותר.יסוד העפר הוא העיקרון המקנה לרקמה צורה, גבול, דחיסות, חוזק, טונוס ויכולת לשאת עומס. לכן הוא מתבטא גם בגידים, ברצועות, בדפנות, במחיצות וברקמות החיבור. אלא שעפר בריא אינו אבן.הרקמה הבריאה צריכה להיות חזקה, אך גם גמישה; יציבה, אך מסוגלת להשתנות; אטומה במידה הנכונה, אך מאפשרת מעבר מבוקר; מתוחה, אך מסוגלת להרפות.זוהי יציבות דינמית. כאשר יסוד העפר מתייבש ומתקרר יתר על המידה, החוזק עלול להפוך לנוקשות. כאשר המבנה מאבד יותר מדי מן העפריות שלו, היציבות עלולה להפוך לרפיון. לכן שמירת הבריאות אינה חתירה למקסימום חוזק, אלא לשמירת המידה הנכונה של חוזק וגמישות בעת ובעונה אחת.
5 - הלחות השורשית – מדוע החבלים חייבים להישאר לחים
במאמר הראשון עסקנו במושג המסורתי של הלחות השורשית ובפסוק המתאר את משה רבנו בזקנתו: "לא כהתה עינו ולא נס לחו". זהו רעיון חשוב במיוחד להבנת ההזדקנות. רקמת החיבור אינה עשויה מסיבים יבשים הקשורים זה לזה כחבלים אמיתיים. הסיבים מתקיימים בתוך מטריצה חוץ־תאית וסביבה עשירה בנוזלים. בין שכבות מסוימות של הפאשיה מצויה גם חומצה היאלורונית, המסייעת להחלקתן זו על גבי זו.לכן החוזק של החבלים תלוי דווקא בנוכחות הלחות.זו נקודה יפה מאוד מבחינה מזגית: העפר זקוק למים כדי להישאר חי. עפר ללא מים מתקשה ומתבקע; מים ללא עפר אינם מסוגלים להחזיק צורה. גם בגוף, המבנה והלחות אינם אויבים אלא שותפים. מכאן אפשר להבין את ההזדקנות כתהליך שבו משתנה בהדרגה היחס שבין החום, הלחות והמבנה. עם הגיל חלים שינויים בקולגן, באלסטיות ובמטריצה החוץ־תאית, והרקמות נעשות בדרך כלל פחות גמישות. לכן אחת ממטרות הבריאות בגיל המבוגר היא לא "להילחם בזקנה", אלא למתן את ההתקררות, ההתייבשות וההתקשחות המלוות אותה.
6 - תנועה ומנוחה – להניע את החבלים בלי לשחוק אותם
מבין ששת גורמי ההיגיינה המסורתיים, תנועה ומנוחה מקבלים משמעות מיוחדת כאשר מתבוננים בפאשיה. הפאשיה היא רקמה מגיבה. עומסים מכניים ותנועה משפיעים על ארגון רקמת החיבור, על העברת כוחות ועל סביבת הנוזלים שבתוכה. לכן חוסר תנועה ממושך אינו מצב ניטרלי. עם הגיל, הסכנה אינה רק חולשת שרירים. גם אובדן מגוון התנועה והפחתת העומסים המותאמים לרקמות תורמים לירידה בתפקוד. מכאן אפשר להבין מדוע אין סוג אחד של פעילות גופנית המספיק לכל צורכי החבלים. פעילות איזומטרית מלמדת את הגוף לשאת מתח ולייצב את עצמו. היא מחזקת את מערכת הנשיאה — את היכולת להחזיק כוח מבלי שהגוף חייב לנוע בכל רגע. לעומתה, תנועה רב־מישורית, כגון תרגילי נשיאה, משיכה, סיבוב והעברת משקל, מפעילה שרשראות גדולות של רקמות יחד. תרגילי קטלבל הם דוגמה אפשרית לכך כאשר הם מותאמים לאדם ומבוצעים בטכניקה נכונה. פעילות אירובית מוסיפה ממד אחר: היא מגבירה את זרימת הדם, מעלה את החום המטבולי ומפעילה קבוצות גדולות של רקמות לאורך זמן. ולצד כל אלה נדרשת תנועה רכה — הליכה, תרגילי ניידות, טאי־צ'י, צ'י־קונג ותנועות איטיות ורב־כיווניות — המשמרת טווחי תנועה ומונעת מן הגוף להתקבע בדפוס אחד. אבל רפואת המרות אינה אומרת "תנועה" בלבד. היא אומרת תנועה ומנוחה. המנוחה היא חלק מהתהליך. ללא התאוששות, עומס בריא הופך לעומס כרוני. לכן האתגר איננו לעשות כמה שיותר, אלא ליצור מחזור נכון של מאמץ והתאוששות, כיווץ והרפיה, תנועה ומנוחה.
7 - מאכל ומשתה – להזין את הרשת ולא רק את השריר
כאשר מדברים על תזונה בגיל המבוגר, הדיון מתמקד פעמים רבות במשקל, בסוכר או בכולסטרול. כל אלה חשובים, אבל מנקודת המבט של חבלי הגוף יש שאלה נוספת: ממה אנחנו בונים את הרקמות שלנו? רקמת החיבור זקוקה לחלבון ולחומצות אמינו, למינרלים, לוויטמינים ולסביבה מטבולית תקינה כדי לתחזק את המטריצה החוץ־תאית ואת מרכיביה. מים ונוזלי הגוף הם חלק בלתי נפרד מסביבת הרקמה. לכן תזונה בגיל המבוגר אינה צריכה להיבחן רק לפי כמות הקלוריות, אלא גם לפי יכולתה להזין ולתחזק את הרקמות. בשפה המסורתית, מאכל ומשתה משפיעים על איכות הדם, הלחות והחומר שממנו הגוף ממשיך לבנות ולתקן את עצמו. וכאן חוזר שוב רעיון הלחות השורשית: שתייה חשובה, אבל הלחות של הרקמה אינה שקולה פשוט לכמות המים שאדם שותה. היא תלויה במכלול של תזונה, מאזן נוזלים, פעילות גופנית, זרימת דם, מצב מטבולי ובריאות הרקמה עצמה. המטרה, אם כן, היא לא "להציף את הגוף במים", אלא לשמור על סביבה פנימית שבה החבלים יכולים להישאר מוזנים, לחים וגמישים.
8 - אוויר וסביבה – הגוף חי בתוך אקלים
האדם אינו מערכת סגורה. הוא חי בתוך אוויר, טמפרטורה, לחות, עונות ומרחב. לכן האוויר והסביבה עומדים בראש רשימת גורמי ההיגיינה המסורתיים. קור גורם באופן מיידי לשינויים בכלי הדם ובטונוס השרירים והרקמות. אצל אנשים רבים ניתן לחוש כיצד גוף קר נעשה נוקשה יותר וכיצד חימום מתון מקל על התנועה. מנקודת המבט המזגית, הדבר מעניין במיוחד בגיל המבוגר, שבו החום הטבעי הולך ונחלש ממילא. שילוב של קור עם חוסר תנועה עלול להעצים תחושת נוקשות ולהקטין עוד יותר את הרצון לנוע וכך נוצר מעגל המזין את עצמו. אין פירוש הדבר שהגוף צריך להימנע מכל קור או לחיות בחום מתמיד. העיקרון המסורתי הוא התאמה: לאפשר לגוף להתמודד עם הסביבה מבלי שהסביבה תשנה לאורך זמן את מזגו מעבר ליכולת הפיצוי שלו.
9 - שינה ויקיצה – זמן הבנייה וזמן הפעולה
הגוף אינו אמור לפעול ללא הפסקה. שינה ויקיצה הן זוג, בדיוק כפי שתנועה ומנוחה הן זוג. בזמן הערות אנחנו נעים, מעמיסים, חושבים, מגיבים לסביבה ומוציאים אנרגיה. בזמן השינה משתנה הפעילות ההורמונלית, מערכת העצבים עוברת למצבי ויסות אחרים ותהליכי תיקון והתאוששות מקבלים תנאים שונים מאלו של שעות הפעילות. לכן שינה אינה "זמן שבו לא עושים דבר". היא חלק מן העבודה הפיזיולוגית של הגוף. מנקודת המבט של החבלים, אפשר לומר שהיקיצה היא זמן השימוש ברשת והמנוחה היא זמן התחזוקה שלה. עם הגיל הופך האיזון הזה לחשוב עוד יותר. אדם יכול להתאמן היטב ולאכול היטב, אך אם הוא חי לאורך שנים בחוסר שינה ובהיעדר התאוששות, הוא שולל מן הגוף חלק מן התנאים הדרושים לתיקון. הרפואה המסורתית זיהתה זאת מזמן כאשר הציבה את השינה והיקיצה כאחד מששת הצירים שעליהם נשענת הבריאות.
10 - פינוי והחזקה – רשת בריאה זקוקה גם ליציאה
בריאות אינה תלויה רק במה שנכנס אל הגוף, אלא גם במה שיוצא ממנו. לכן הרפואה המסורתית דיברה על פינוי והחזקה כצמד נוסף שיש לשמור בו על מידה נכונה. לא כל החזקה היא מחלה ולא כל הפרשה היא בריאות; הגוף צריך לדעת מתי להחזיק ומתי לדחות. בהקשר של הפאשיה, העיקרון מקבל משמעות מעניינת. רקמת החיבור קשורה למרחב הבין־תאי שבתוכו נעים מים, מומסים ותאים, והיא נמצאת בקשר אנטומי ותפקודי עם כלי דם וכלי לימפה. תנועה גופנית, נשימה ושינויי לחץ הנוצרים במהלך פעילות מסייעים לתנועת נוזלים בגוף. חוסר תנועה ממושך יכול, לעומת זאת, לפגוע ביעילותם של חלק ממנגנוני ההחזרה הוורידית והלימפתית. בשפה המסורתית אפשר לומר: רשת שאינה נעה מתקשה גם לפנות. וזהו עוד חיבור בין יסוד העפר לבין יסוד הרוח: המבנה מספק את התעלות, אבל התנועה מאפשרת למה שבתוכן להתקדם.
11 - תנועות הנפש – כשהמתח הנפשי נכנס אל החבלים
האדם יודע מניסיונו שהנפש משנה את הגוף. פחד יכול לכווץ את הכתפיים. דאגה ממושכת משנה את הנשימה. כעס מגביר מתח. רוגע משנה את הטונוס כולו. המחקר המודרני מתאר את הקשרים הללו באמצעות מערכת העצבים האוטונומית, הורמוני דחק, ויסות כאב ומנגנונים נוספים. רקמת החיבור עצמה מגיבה לכוחות מכניים, ותאים כגון פיברובלסטים ומיופיברובלסטים משתתפים בוויסות מתח הרקמה. לכן מתח נפשי כרוני אינו "רק בראש". הוא משנה את הדרך שבה האדם נושם, עומד, נע, מכווץ שרירים ומפרש תחושות. ברפואה המסורתית, תנועות הנפש משפיעות על הרוחות, החום והתנועה הפנימית. בשפה המודרנית אנחנו מתארים מנגנונים אחרים, אך התובנה הקלינית דומה: מצבו הרגשי של האדם הוא חלק מן הפיזיולוגיה שלו. אין אפוא טיפול שלם בחבלים שאינו מתחשב גם באדם המחזיק אותם. הפאשיה כ"איבר המפגש" של ששת גורמי הבריאות כאן אפשר להגיע למסקנה המרכזית של מאמר ההמשך. הפאשיה אינה גורם שביעי המצטרף לששת גורמי ההיגיינה של הרפואה המסורתית. אפשר לראות בה דווקא אחת הרקמות שבהן השפעתם המשותפת נעשית מוחשית. האוויר והסביבה משפיעים על החום ועל הטונוס. מאכל ומשתה מספקים חומרי בניין ונוזלים. תנועה ומנוחה מעמיסות על הרקמה ומאפשרות לה להסתגל ולהתאושש. שינה ויקיצה קובעות את מחזור הפעילות והשיקום. פינוי והחזקה קשורים לתנועת הנוזלים ולמאזן הפנימי. תנועות הנפש משנות את המתח, הנשימה, התנועה והחוויה התחושתית. כל ששת הצירים נפגשים אפוא באותה רשת.
מכאן אפשר לנסח עיקרון מעשי:
הפאשיה היא אחת הרקמות שבאמצעותן מתורגמים ששת גורמי ההיגיינה של רפואת המרות להשפעה גופנית. כאשר תנאי החיים מאוזנים, הם תומכים בשמירת החום הטבעי, הלחות השורשית, הגמישות והיציבות של החבלים; כאשר הם משתבשים לאורך זמן, הם עשויים לתרום להתקררות, להתייבשות, לנוקשות ולירידה בתפקוד הרשת.
התמודדות עם הזדקנות זה לא לעצור את הזמן אלא לשמור על החבלים. מכאן אפשר להציע דרך אחרת לחשוב על הזדקנות. הזדקנות אינה מחלה. היא תהליך טבעי. לכן המטרה אינה "להילחם בזקנה" ואף לא להבטיח שהגוף בן השבעים יתנהג כגוף בן העשרים. השאלה הנכונה יותר היא: כמה מן החום, הלחות, הגמישות, הכוח והתנועה אפשר לשמר בתוך התהליך הטבעי?
ברפואת המרות הזקנה מתוארת כתהליך שבו החום הטבעי נחלש והיובש גובר. במערכת הפאשיה אנו רואים עם הגיל שינויים בתכונות המכניות של רקמת החיבור ובארגון הקולגן והמטריצה. מכאן נובע עיקרון חשוב: דווקא בגיל שבו הגוף נוטה להתקרר, להתייבש ולהתקשח, אין להפסיק להשתמש בו. תנועה יומיומית, אימוני כוח ועומס מותאמים, תרגילים איזומטריים, תנועה רב־מישורית, פעילות אירובית ומנוחה מספקת אינם פעולות נפרדות. יחד הם יוצרים סביבה פיזיולוגית שבה רשת הנשיאה ממשיכה לקבל גירוי, חום, תנועה והתאוששות. באותה מידה, תזונה מספקת, שינה, מאזן נוזלים, סביבה מתאימה ומצב נפשי מאוזן יוצרים את התנאים שבתוכם אותה רשת יכולה להמשיך לתפקד.
עשר תובנות מעשיות לשמירת החבלים לאורך החיים - מתוך כל האמור אפשר לזקק עשרה עקרונות שקל לזכור
ראשית, הגוף הוא רשת אחת. אין להתבונן באיבר בלי לשאול כיצד הוא קשור לשלם.
שנית, שינוי מקומי יכול להפוך לתגובה מערכתית. כאב במקום אחד עשוי להיות רק החוליה הגלויה של שרשרת רחבה יותר.
שלישית, מחלה יכולה להיות גם שיבוש ביחסים שבין הרקמות והמערכות. לכן טיפול אינו מסתכם תמיד בטיפול במקום הכואב.
רביעית, יסוד העפר אינו רק העצמות. הוא מתבטא בכל מקום שבו הגוף צריך להחזיק, לעטוף, לשאת עומס ולשמור על גבול.
חמישית, בריאות החבלים תלויה ביציבות דינמית. הרקמה צריכה להיות חזקה אך גמישה, יציבה אך נעה.
שישית, הלחות השורשית היא תנאי לחוזק בריא. החבל החי אינו חבל יבש; רקמת החיבור זקוקה לסביבה נוזלית תקינה כדי לתפקד.
שביעית, ההזדקנות דורשת יותר תנועה חכמה ולא פחות תנועה. המינון והעצימות משתנים, אך הצורך בגירוי מכני, בחום ובתנועה נשאר.
שמינית, כאב כרוני מחייב לחשוב גם על תקשורת ורגישות, ולא רק על נזק מבני. מערכת העצבים והפאשיה פועלות זו לצד זו בתוך חוויית הכאב.
תשיעית, הטיפול מתחיל במאקרו ויורד אל המיקרו. לפני שמטפלים בנקודה, בודקים תנועה, יציבה, שינה, עומס, תזונה, מצב רגשי והרגלי חיים.
עשירית, ששת גורמי ההיגיינה הם מערכת אחת. אוויר וסביבה, מאכל ומשתה, תנועה ומנוחה, שינה ויקיצה, פינוי והחזקה ותנועות הנפש — כולם פועלים יחד על מזגו של האדם ועל יכולת הגוף לשמור על רשת חבלים חיה ומתפקדת.
"לא כהתה עינו ולא נס לחו" תמונת היעד. אולי הפסוק הזה מעניק לנו את תמונת היעד היפה ביותר להזדקנות בריאה. לא מדובר באדם שאינו מזדקן. מדובר באדם שהשנים עברו עליו מבלי שכוחות החיים שלו כבו לחלוטין: "לא כהתה עינו ולא נס לחו".
במונחים של המאמר, אפשר לקרוא את הביטוי "לא נס לחו" כשפה מסורתית המתארת שמירה יוצאת דופן על החיות, הלחות והכוח גם בגיל מתקדם. אין צורך לטעון שהפסוק מדבר מבחינה אנטומית על פאשיה. די לראות בו ביטוי לעיקרון רחב יותר: הזדקנות טובה היא הזדקנות שבה המבנה נשמר בלי להתאבן, הלחות נשמרת בלי להפוך לקיפאון, והתנועה נשמרת בלי להפוך לשחיקה. זו גם משמעותה העמוקה של היציבות הדינמית : עפר ומים. חוזק וגמישות. תנועה ומנוחה. שינה ויקיצה. החזקה ופינוי. לא ביטול של אחד הצדדים, אלא שמירת היחסים הנכונים ביניהם.
סיכום : כיצד שומרים על החבלים?
המאמר הראשון שאל מהם החבלים. המאמר הנוכחי שאל כיצד שומרים עליהם. התשובה שמציעה הרפואה היהודית פשוטה במבנה שלה, אף שהיא עמוקה מאוד ביישומה: הבריאות נשמרת באמצעות מערכת יחסים נכונה בין האדם לבין תנאי חייו.
אוויר וסביבה, מאכל ומשתה, תנועה ומנוחה, שינה ויקיצה, פינוי והחזקה ותנועות הנפש אינם שישה נושאים נפרדים. הם שישה פתחים שדרכם העולם החיצוני הופך לפיזיולוגיה פנימית.
הפאשיה מאפשרת לנו לראות את העיקרון הזה כמעט בעיניים. היא משתנה בהתאם לעומסים שאנו מפעילים עליה, לתנועה או לחוסר התנועה, לגיל, למצב הרקמות ולמערכות הגוף הסובבות אותה.
לכן שמירת הבריאות אינה פעולה אחת ואין לה תכשיר אחד. היא יצירת תנאים שבהם הגוף מסוגל להמשיך לעשות את מה שהוא יודע לעשות מטבעו: להחזיק ולהרפות, לנוע ולנוח, להזין ולפנות, להתחמם מבלי להישרף ולהישאר לח מבלי לשקוע.
במילים אחרות: לשמור על יסוד העפר מבלי שיהפוך לאבן; לשמור על יסוד המים מבלי שיהפוך לקיפאון; ולשמור על יסוד הרוח כדי שהתנועה והתקשורת ימשיכו לעבור ביניהם.
וכאן חוזרים פעם נוספת אל המשפט שממנו התחלנו: "הבשר תלוי בחבלים".
אם החבלים חיים, גמישים, מוזנים ונעים גם השלם שהם מחזיקים מקבל תנאים טובים יותר להמשיך לנוע, להשתנות ולהזדקן בבריאות.
אוריאל ארי גורפינקל
חוקר הרפואה היהודית המסורתית, הרבליסט קליני וארומתרפיסט, נטורופת, רוקחות יהודית מסורתית אינטגרטיבית , מייסד המרכז לרפואה היהודית של אסף הרופא
